<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן י'</h1>
<h2>דף מג.</h2>
וקרוב לאיסור הטילטול אסרו לבטל כלי מהיכנו, כיצד, לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל בו השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לתוך הכלי אסור לטלטל הכלי שהיה מותר, וכן אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה. אבל כופה עליה את הכלי. שאם יחפוץ יטלנו, וכשאמרו שכופה עליה את הכלי, דוקא בכלי שהיה רצונו לטלטלו למקום אחר ונמלך שיכפה בו את הביצה. אבל לכתחלה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. ונותנין כלי תחת הדלף בשבת. ואם נתמלא הכלי שופך ושונה, ואינו נמנע. ודוקא בדלף הראוי לרחיצה, אבל במים מאוסין לא (אמרו), שהרי אמרו (קמ"ג, א') אין עושין גרף של רעי לכתחלה. בהמה שנפלה לבור, אם אינו יכול לפרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. ואם עלתה עלתה. ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו, מפני צער בעלי חיים לא גזרו. אבל ביד לא יעלנה. ותרנגולת שברחה אין צדין [נ"א מדדין] אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין, אבל דוחין אותה עד שתיכנס.
<h2>דף מו.</h2>
מנורה של חוליות בין גדולה בין קטנה אין מטלטלין אותה, שמא יחזירנה בשבת. וכל זה בשלא הדליקו עליה בשבת, שאם הדליקו עליה מלבד זה אסור. היו בה חדקים ונראית כבעלת חוליות, גדולה הניטלת בשתי ידים אין מטלטלין אותה, קטנה מטלטלין אותה.
<h2>דף קיג.</h2>
קנים של האורג והחבלים כלים הם ודינם ככלי שמלאכתו לאיסור שכתבתי למעלה (להלן קכ"ב, ב'). ושני כלים שנקראים כבד העליון וכבד התחתון אינן ניטלין כלל, מפני שהן תקועין. וכן העמודים של אורג אסור לטלטלן, שמא יתקן הגומות ושאר כלי האורג מותרין.
<h2>דף קכב:</h2>
הרבה דברים צריך אדם לטלטל, ויש מהם שמותר לטלטלן ויש מהם שאסור לטלטלן. כל דבר שאינו כלי, כגון אבנים ומעות וקנים, אסור לטלטלן. ואלו שמטלטלין אבנים לשבר בהן אגוזים בשבת אסור הוא דאינם כלים. ומיהו יש מי שהיה מתיר לפצוע באבנים האגוזים בשבת, אם שפשף אותו האבן מערב שבת ויחדו לכך. ואבן גדולה או קורה גדולה אע"פ שהיא גדולה כל כך שהיא ניטלת בעשרה בני אדם, אם יש תורת כלי עליה מטלטלין אותה, כדאיתא בעירובין (ק"ב, א') ההיא שרותא, פי' קורה אחת, דהוי בי ר' פדת דהוו שקלי ליה בי עשרה ושדו לה אדשא אמ' זאת תורת כלי עליה. וכן ההיא אסיתא כו' בסוף עירובין. וכן העפר אסור לטלטלו. ומיהו אם הכניס קופה של עפר מערב שבת וייחד לו קרן זוית מערב שבת, עושה בו כל צרכו. הקנים אסור לטלטל. והבגד שעל הקנה שומטו מעל הקנה. וקנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו מותר לטלטלו, כדאיתא בפרק כל הכלים (עי' קכ"ג, ב'). קנה שמוסקין את הזתים אם יש עליו תורת כלי הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור. דלתות הבית אע"פ שהם כלים לא הוכנו לטלטל. לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותן. כסוי הקרקעות כגון בורות אין מטלטלין אותן אלא אם כן יש להם בית אחיזה. ובתנור [מותר] לטלטל כסויו אע"פ שאין לו בית אחיזה. וכל דבר שהוא כלי ומלאכתו להיתר, דבר שיכול לעשות בשבת מטלטלו. כגון כוסות והקערות והסכינין לחתך בהן בשר ופת, והקרדומים לחתוך בהם דבילה. וכל אלו אפילו היו הכלים של אבן ושל חרס ושל מתכת מותרים לטלטלם לכל דבר, בין שצריך להשתמש בגופן בין שצריך למקומן בין להצילן, כגון שיושבין בחמה ורוצה לטלטלן ולהושיבן בצל. והכלים שמלאכתם לאיסור, דבר שהוא אסור לעשותו בשבת, כגון המכתשות והריחים לצורך, שצריך להשתמש דבר היתר, או לצורך מקומו של כלי שהוא מטריח עליו המקום, יטלטלנו. אבל להסירו מחמה לצל אסור. וכן דעת הרי"ף והר"מ ב"ן ז"ל. ויש כלים שאסורין לטלטל מחמת שהן מוקצין מחמת חסרון כיס. כגון המסר הגדול ויתד של מחרישה וסכין של טבחים וקורנס של בשמים, כי כל אלו מחמת שהם יקרים מקצין אותן. וכן יש כלים שהוא אסור לטלטל מחמת שהן מוקצין מחמת איסור, כנרות שהדליקו בהן בשבת כדין הפמוטות שכתבנו למעלה (להלן קכ"ג ע"א) שאסור לטלטלן. אבל כלים המוקצין מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלן. ואין מטלטלין המחט שניטל הקצה שלה בין החד בין הקצה שבו הנקב. אבל שלמה מטלטלין אותה ליטול בה הקוץ.
<h2>דף קכד:</h2>
אע"פ שאין מטלטלין אבנים, (מרבק) [נדבך] של אבנים שחשב עליו מבעוד יום, אם למדום מותר לטלטלן לישב עליהן למחר, פי' אם עשו להם למודין שהם כסוי דפין (מותר), ואם לאו אסור. לבנים שנשתיירו מן הבנין הרי הן ככלי שמלאכתו להיתר, מפני שראויין להסב עליהן שהרי שפין אותן ומתקנין אותן. אבל אם צבר אותן הרי הקצם ואסור לטלטלם. חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים הואיל וראויה היא בחצר לכסות בה פי כלי קטן. מגופת החבית שנתכתתה ושברה מותר לטלטלה. ואם זרקה לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלה. שברי תנור מותרין לטלטלן והרי הן ככל הכלים שמלאכתן להיתר. סולם של עליה אסור לטלטלו, שאין תורת כלי עליה. של שובך מותר להטותו. אבל לא יוליכנה משובך לשובך שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. מנעל שעל גבי האימום שומטין אותה בשבת, מכבש של בעלי בתים מתירין המכבש אבל לא כובשין. והוא כלי שמשימין שם הבגדים בין שני דפין וכובשין אותן וקושרין הדפין בחבלים וזהו שאמרו שמתירין אותם אבל לא כובשין. אבל מכבש של כובסין מוקצה מחמת חסרון כיס הוא ואסור. וגיזי צמר הואיל ומקפיד עליהן, מוקצין הן. אבל אם יחדן לתשמיש מותרין, שהרי אינו מקפיד עליהן. והשלחין מותרין שאינו מקפיד עליהן, בין של אומן בין של בעל הבית.
<h2>דף קכח.</h2>
כל דבר שהוא מאכל לבהמה או לחיה או לעוף, (וכן) [והן] בהמות או חיות או עופות המצויין מטלטלין אותן, אבל אם אינם מצויין אין מטלטלין אותם. אין מטלטלין שברי זכוכית אע"פ שהן מאכל לפילים שאינן מצויין, ומטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה. ובשר חי בין תפל ובין מליח מפני שהוא ראוי לאדם. ומטלטלין דג מליח (תפל) אבל לא דג תפל. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין, אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם. כל דבר שריחו רע ומאוס ואין הבהמה אוכלתן, אסור לטלטלן. לפיכך תל של דגים לא יטלטלנו. ושל בשר מותר לטלטלו.
<h2>דף קמא.</h2>
חריות של דקל שגבבן לעצים ונמלך עליהן מערב שבת לישיבה, מותר לטלטלן. וכן אם ישב עליהן מבעוד יום מותר לטלטלן. הקש שעל המטה אין דרך לשכב עליו, ומשום כך לא ינענענו בידו, אבל מנענעו בגופו. ואם היה מאכל בהמה, מותר לטלטלו. וכן אם היה עליו כר או [סדין] וכיוצא בהן, מנענעו בידו, שהרי נעשה כמי שישב עליו מבעוד יום.
<h2>דף קמב:</h2>
והמניח מעות מע"ש על הכר או אבן, נעשה הכר בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלן. אבל אם שכח המעות מע"ש או האבן וצריך לכר, נוער את הכר והן נופלות, וכן אם שכח האבן על פי החבית מטה על צידה והיא נופלת מאיליה. היתה בין החביות ואם הוא מטה שובר שום חבית, מגביהה למקום אחר ומטה על צדה והאבן נופלת. וכן מי ששכח נר דלוק על גבי הטבלה, מנער הטבלה והוא נופל, ואם כבה כבה, ואם הניחה דולקת אע"פ שכבה אסור לטלטלו. והיכי מנער הטבלה, והרי שופך בודאי השמן ואיכא משום מכבה, דהמסתפק חייב משום מכבה. ואיפשר להעמיד הדבר בנר של שעוה. אי נמי כי אמרינן דמודה ר' שמעון בדפסיק רישא ולא ימות, היכא דניחא ליה, אבל היכא דלא ניחא ליה שרי.
ויכול אדם לטלטל דבר הצריך אע"פ שמטלטל עמו דבר שאינו מיטלטל. כיצד, פגה שהיתה טמונה בתבן, או חררה שהיתה על גבי גחלים תוחבן בכוש ונוטלן, אע"פ שהתבן והגחלים ננערים, אבל אם החררה טמונה ברמץ והגחלים עליה, לא יטלטלנה. ונוטל אדם את בנו שיש לו געגועין עליו והאבן בידו. שאם יפול האבן לא יטלנה האב. אבל אם היה דינר ביד הבן, לא יטלנו, שאם יפול הדינר יטלנו האב. ומטלטלין כלכלה שהאבן סותם הנקב, שמבוטלת היא ונעשית דופן. וכן האבן שבקרויה אם ממלאין בה ואינה נופלת הרי היא כמקצת קרויה וממלאין ממנה בשבת, ואם לאו אסור למלאת בה, וכלכלה מלאה פירות רטובין כגון ענבים, נוטל אותם כמות שהוא, שאם יבא לנערן (יטנף ידיו) יטנפו ובמקום הפסד לא גזרו.
<h2>דף קנא.</h2>
המת לא יטלטלנו אבל שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין על טיבורו כדי שלא יתפח. ופוקקין את נקביו. ואין מאמצין את עיניו בשבת. מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והן מתבזין ממנו, מותר להוציאו לכרמלית, משום דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. שהוא לאו דלא תסור. ואם יש להם מקום שיצאו הם, יוצאים הם ואין מוציאים אותו. מת המוטל בחמה, מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. וכן אם נפלה דליקה בחצר המת, מניח ככר או תינוק ומוציאו. ואם לא מצא ככר או תינוק, מצילין אותו מפני הדליקה. קולא הוא שהקילו לגבי מת מפני שהוא בהול על מתו ולא יבא לכבות.
